הורי עלו לארץ בשנים הראשונות להקמת המדינה כאשר הרקע האידיאולוגי שלהם הוא ציוני וזהותם נטולת סממני דתיות (שניהם צמחו בתנועת הנוער "הבונים" שהייתה קרובה בתפישת עולמה לאידיאולוגיה של מפלגת העבודה דאז).
המפגש של המשפחה עם עולם יהודי דתי החל עם הצטרפותה לקהילה ה"רפורמית" החדשה שקמה בכפר שמריהו. זמן קצר לאחר מכן הצטרפה המשפחה לקהילה הרפורמית החדשה בעיר נתניה. הקהילה הצומחת בנתניה נעשתה לבית היהודי הקהילתי שלנו – בית אותו פקדנו בעיקר בימי חג ומועד ומדי פעם גם בשבתות. המפגש הזה, עם קהילה יהודית ליברלית שבה כל בני המשפחה ישבו יחדיו בשעת התפילה, נערים ונערות עלו לתורה וחגגו בר/בת מצווה, השיח הדתי היה רחב אופקים, פתוח וליברלי – הוא אשר אפשר למשפחתנו, בעיקר להורי, להרגיש שהם מצאו מרחב יהודי העונה על צרכיהם הרוחניים ומשתלב באורח חייהם הישראלי. התפילה והלימוד, ציון ימי חג ומועד וטכסי מעגל החיים בחיק קהילה רחבה, הפכו לנכסי צאן ברזל של זהותנו היהודית – ישראלית. לימים, אלו היו עבורי היסודות של זהות אישית אשר נארגה שתי וערב חוטי יהדות וחוטי ישראליות גם יחד.
אחרי שנות השרות בצבא הגיעו שנות לימוד והשתלמות בתחומי האמנות, היהדות והחינוך, באוניברסיטאות בארץ ובחו"ל (תואר ראשון מהאוניברסיטה העברית, תואר שני מאוניברסיטת תל אביב). נישואי לבחור קנדי, פרק זמן של עבודה ולימודים בקנדה, שיבה לארץ והולדת שלושת ילדינו.
בשנת 1990 העתקנו את ביתנו לרעננה בה אנחנו גרים היום.
את דרכי המקצועית בתחומי הוראת יהדות התחלתי במסגרת הכשרת מורים בבתי הספר הממלכתיים של רשת תל"י ("תגבור לימודי יהדות") בה למדו גם ילדי. בתי ספר תל"י משלבים בתוכנית הלימודים הממלכתית גישה ליברלית ופלורליסטית ליהדות. התוכנית כוללת פרק תפילה יומי ברוח של שוויון ויצירתיות המשולבת בהכרת המסורת. במשך מספר שנים לימדתי שיעורים שונים ביהדות ב "מכללת חינוך להכשרת מורים על שם לוינסקי" (תל אביב) ורכשתי ידע, תוך כדי ליווי מורות בשטח, בתרגום תכנים הקשורים ליהדות לסביבה לימודית של כתות הגן וכתות בית ספר היסודי. את עבודתי במכללה סיימתי עם כניסתי לתפקידי הנוכחי כרבה של "קהילת רענן" ליהדות מתקדמת ברעננה.
הכשרתי והסמכתי לרבנות נעשו במסגרת תוכנית ההסמכה לרבנות של התנועה המסורתית (הקונסרבטיבית), במסגרת "מכון שכטר" (בירושלים). ארבע שנים מרתקות ומופלאות עברו עלי בתוכנית זו, והייתי גאה להיות האישה הראשונה ילידת הארץ אשר הוסמכה לרבנות בתוכנית הישראלית על ידי התנועה המסורתית. הלימודים בתוכנית לרבנות שילבו זה לצד זה גישה קלאסית להוראת תלמוד,הלכה ופוסקים – שיעורים ולימודי חברותא (זוגות היושבים יחד להתדיין וללמוד דף גמרא, סוגיה הלכתית וכד') ולימודים בגישה אקדמאית במכלול נושאים רחב עד מאד – מקרא, מדרש, פילוסופיה יהודית, ספרות ישראלית, היסטוריה וארכיאולוגיה, פסיכולוגיה וסוציולוגיה, כישורי בית כנסת (הנחיית תפילה, טעמי מקרא, הנחיית טכסים ואפילו תקיעה בשופר!).
בדרשה שנשאתי בטכס ההסמכה בשנת 1997 דברתי על דמויותיהן של שתי נשים שהפכו עבורי לסמל לשילוב שיש בזהות האישית שלי ובדרכי החדשה בחיים: דמותה של רחל אמנו, האם המקראית המציינת את דרך המורשת ואת העבר העשיר של תרבות ישראל, ודמותה של רחל המשוררת, החלוצה המפלסת נתיב חדש בארץ ופניה לעתיד.
ביתי הקהילתי עד עצם היום הזה הוא בכל מקום שבו נמצאת יהדות ליברלית – יהדות המושרשת בכל הרבדים של מקורות העבר ועם זאת קשובה לרחשי הנפש ולדפוסי החיים של ההווה. זה יכול להיות בית כנסת שמרני או מניין יצירתי, קהילה בארץ או בחו"ל.
מי ייתן ואזכה להמשיך לשרת בקודש: להקים בית קהילתי ישראלי, דומה ושונה מהבית שפגשתי בימי צעירותי ואשר היה צור מחצבתי וקן לרוחי; בית אשר יהיה בו חיבור מתחדש של אדם עם עצמו, של איש לרעהו, של אדם עם צו היותו נברא בצלם אלוהים.
בית שיהיה בנוי על רקמת חיים אנושית עשירה של שותפות ודאגה לזולת ובו מרחב ומקום לפרקי מורשת, קולות הווה וחזון לעתיד.